היצירה הזו התחילה ממלחמה, אבל היא לא באמת על מלחמה.
היא על ליעם.

ליעם הוא בן דוד שלי. כמה חודשים לפני ה־7 באוקטובר קעקעתי עליו שני טווסים. אחרי שהוא נרצח, לא הפסקתי לחשוב עליהם.

ליעם הוא מסוג האנשים שקשה להסביר במילים. הוא היה שמחת חיים שלא נגמרת. הוא היה אהבה. הוא היה חופש. הוא היה האדם שמזכיר לך לעצור רגע, להסתכל על השקיעה, לצחוק יותר, לחבק יותר, לחיות יותר.

אחרי שהוא נרצח, הבנתי כמה מהדברים שהוא ניסה ללמד אותי — ואז, בזמן שהיה — לא באמת הצלחתי לשמוע.

הציור הזה נוצר מתוך הרצון להסתכל על העולם דרך העיניים שלו.

האישה בציור נמצאת בעיצומו של קרב. היא כבר נפגעה. היא כבר נושאת את סימני המלחמה. אבל אין בה פחד.

בעין אחת היא רואה את המציאות כפי שהיא.
ובעין השנייה היא רואה דרך ליעם.
דרך האהבה שלו לחיים.
דרך החופש שלו.
דרך האומץ שלו.

הטווסים אינם מגנים עליה מפני המלחמה. הם מזכירים לה איך לעמוד בתוכה.

ואולי זו הסיבה שבסוף לא ציירתי את המוות שלו.
ציירתי את החיים שלו.
ואת כל מה שהם השאירו בי. עד היום.

Acquire a work

Be in the room